מבחר פסקי-דין מטעם המשרד שהתפרסמו

1. בית המשפט לענייני משפחה תל-אביב, בפני כבוד השופט גייפמן, ת.ע 107173/04:

    פס"ד בעניין ביטול צוואה מחמת תחבולה, השפעה בלתי הוגנת וחוסר צלילות דעת.

2. בית משפט השלום תל-אביב, בפני כבוד השופט משה סובל, בש"א 180248/05:

    החלטה בעניין העברת זכויות של יזם לחברה שהקים.

3. בית משפט השלום תל-אביב, ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, בפני כבוד השופטת עינת רביד, וע 213/05:

    פס"ד הקובע כי קיים קשר ישיר בין אירוע חבלה שנגרם לחייל ובין שירותו הצבאי.

4. בית המשפט לתעבורה תל-אביב, בפני כבוד השופט שלמה איזקסון, וע 213/05:

    זיכוי נהג מאי ציות לתמרור האוסר פניית פרסה.

פסק דין

           1.         המנוח הלך לבית עולמו ב- 2.9.04  בהיותו בגיל 93.5 שנים, ולא הותיר אחריו אישה וילדים.  

הוגשה בקשה לקיום צוואת המנוח מ - 25.3.02 . על פי הצוואה ירש את העיזבון בן אחיו של המנוח - התובע. הנתבעים הגישו התנגדות לקיום הצוואה . אביהם של הנתבעים היה אחיין של המנוח. עיקר טענות ההתנגדות הן : א) אי  כשירות לערוך צוואה . ב) השפעה בלתי הוגנת. ג) תחבולה כהגדרתה בסעיף 30 לחוק הירושה (ראו עמ' 5 ש' 6-5) .  

הנתבעים הגישו כנגד בקשה לקיום צוואה קודמת של המנוח שנערכה ב - 19.11.95. הצוואה נערכה בפני נוטריון. על פי הצוואה הקודמת ירשו את העיזבון הנתבעים 2-1.  

           2.         במועד עריכת הצוואה המאוחרת ב - 25.3.02 היה המנוח בגיל 91. הונחו בפני בית המשפט ראיות למכביר המצדיקות פסילת הצוואה מ - 25.3.02 בעילה של אי כשירות לערוך צוואה.  

גם אם עילת אי הכשרות לא היתה מוכחת, ניתן היה לפסול את הצוואה בעילה של  תחבולה מצד התובע, כהגדרתה בסעיף 30 לחוק הירושה או בעילה של השפעה בלתי הוגנת.

             ב"כ הצדדים הצהירו בקדם המשפט: "אם ההתנגדות תתקבל - ניתן ליתן צו קיום צוואה לצוואה מנובמבר 95". 

3.         נתחיל את דיוננו בבחינה של טענת הפסלות בדבר העדר כשירות לערוך צוואה. המבחן הפונקציונלי הוא מבחן גמירת הדעת הנקודתית במועד עריכת הצוואה. מטעם זה יכול וההוראה בסעיף 26 לחוק הירושה בדבר "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" מקומה הראוי בסעיף 30 לחוק הירושה, הדנה בפגמים בגמירת הדעת בדיני צוואות, ולא בהוראת סעיף 26 לחוק הדנה בכשרות לצוות. 

            המצווה אינו מסוגל להבחין בטיבה של צוואה כאשר המרכיבים הקוגניטיביים הבסיסיים פגועים. לצורך כך יש להרכיב "פרופיל ביצועים" מליקויים שהוכחו, כאשר עיקר הפרמטרים: קשב, זיכרון, שפה, תפיסה, חשיבה - יכולת שיפוט, השתנות של האישיות, אמוציונליות, קשיי חישוב. 

           עיקרה של השאלה האם נותרה למצווה יכולת מספקת להבחין ולשפוט את העניינים בנסיבות הרלבנטיות לצוואה.

            מוסד גמירת הדעת בענייני צוואות דורש מודעות של המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה, מודעות של המצווה על היקף רכושו ולמי הוא אמור להנחיל את רכושו, ואת מי הוא מבקש להדיר מהירושה, ומודעות המצווה לתוצאת עשיית הצוואה על יורשיו. על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי.  

4.        עדי הצוואה במועד עריכת הצוואה ב - 25.3.02 (עו"ד עופר שטריקר והגב' חנה אוחוביצקי) מחקו על גבי הצוואה שנחתמה את המילים ש"המנוח היה בדעה צלולה". 

            עד הצוואה עו"ד עופר שטריקר העיד בעמ' 27-23: "זה היה ב - 25.3.02 בביתו. בבית נכחו המנוח, אני והשכנה מלמעלה... הייתה גם הפיליפינית... ראו שהוא מבולבל, אומר משפט ושוכח, הסתכלנו אני על חנה (עדת הצוואה השניה - י.ג.) וחנה עלי, ולא ידענו מה לעשות. אמרתי לחנה - אנו לא יכולים לאשר שהוא צלול. אז לא נאשר שהוא צלול. הוא חתם על הצוואה ואנחנו חתמנו מתחתיו אבל גם מחקנו את המילים בדעה צלולה מהצוואה... בפגישה הוא היה מבולבל ואמר דברים סותרים, הוא היה לא ממוקד, הוא שכח שאמרתי לו שלוש פעמים שאני לא רוצה לאכול את עוגת הדבש הזאת. הוא המשיך לחשוב שהצוואה הנוטריונית מזויפת. הדיבור שלו היה של אדם מבולבל... השכחה והפרנויה שלו הייתה של אדם לא ממוקד...  ברור שלהשאיר את המילים בדעה צלולה שהיו מודפסות על הצוואה זה להעיד עדות שקר... אם נתן (המנוח - י.ג.) היה מודע מאוד למה שקורה הוא לא היה מפספס את זה שמחקתי בדעה צלולה במיוחד שנתתי לו עותק ליד. הוא ישב צמוד לידי והגשתי לו את זה... הוא לא אמר לי איך אתה מוחק לי את המילים בדעה צלולה או מה זה המחיקה. כשדיברתי אליו הייתי צריך ... לדבר איתו ... בעוצמה כדי שהוא יהיה ממוקד אלי . שיחת צד ביני לבין חנה בחדר שבו אנחנו מחליטים למחוק את המילים בדעה צלולה לא נקלטה אצלו (אצל המנוח - י.ג.) ... הוא לא טרח להעיר לגבי שיחת צד כזאת. הקראתי לו את הצוואה. הוא לא קרא אותה". 

            עוד העיד עו"ד עופר שטריקר, עד הצוואה בעמ' 23: "ש. פרטי רכוש שמופיעים בצוואה בסעיף 2 נמסרו לך על ידי המנוח? ת. ... לא הייתה לי אינפורמציה מוקדמת. ש. האם המנוח ידע שיש לו דירה ושיש לו רכוש?

ת. אני לא יודע". בנוסח הצוואה אין אזכור לפריטי רכוש והנוסח הוא שכל הרכוש יועבר לתובע. עוד עולה מעדותו של עו"ד שטריקר, שהוא בחר להחתים את המנוח על הצוואה כדי שהמנוח יפסיק להטריד אותו בעניין זה ויפסיק להתקשר אין ספור טלפונים למשרדו (ראו: עמ' 22  לפרוטוקול וסעיף 16 לתצהיר עו"ד שטריקר).  

גם לגבי פניות קודמות של המנוח בעניין עריכת הצוואה, הצהיר עו"ד שטריקר בסעיף 12 לתצהיר עדותו הראשית: "במהלך השיחה שאלתי את מר אולייניק (המנוח - י.ג.) מספר פעמים מי הוא מבקש שיקבל את רכושו לאחר מותו. מר אולייניק נתן לי תשובות סותרות, ואיזכר ברגע מסויים את השם קיפין (הנתבעים - י.ג.), ומאידך גיסא איזכר ברגע אחר את השם אלישע (התובע - י.ג.)". המנוח נתן הוראות מבולבלות וסותרות גם בפנייה הקודמת אל עו"ד שטריקר שערך את הצוואה.  

5.         ב - 20.5.03, כשנה לאחר עריכת הצוואה המאוחרת, הוגשה תובענה למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש למנוח (תמ"ש 21340/03). לתובענה צורפה תעודה רפואית של ד"ר ראובן זיו, פסיכיאטר מומחה. הפסיכיאטר בדק את המנוח בביתו ב - 24.4.03. בחוות הדעת שהוגשה לתיק האפוטרופסות, מציין הפסיכיאטר: "אינו מתמצא... בתאריך... אינו זוכר את שם אחייניתו... אינו זוכר שלוש מילים שנתבקש לזכור לאחר שלוש דקות... סיכום מידע רפואי... מתאריך אוקטובר 98, נמצא כי בבדיקות דאז נמצאה כבר אטרופיה מוחית (קלה)... מהנתונים מכרטיסו הרפואי ומהבדיקה היום עולה שהנ"ל סובל מתהליך דמנטיבי, קרוב לוודאי על רקע צרברו ווסקולרי. כיום במצבו אינו יכול לדאוג לענייניו ולכן ממליץ על מינוי אפוטרופוס על גופו ועל רכושו. חוסר התמצאות. פגיעה קשה בריכוז ובזיכרון... חוסר תובנה למצבו".  

            לתיק האפוטרופסות גם הוגש שאלון מידע רפואי סיעודי שמולא על ידי האחות נירה סטף ב - 5.5.03 ובו נאמר: "הולך רק בעזרת הזולת, הולך בעזרת הליכון, אכילה - זקוק לעזרה, הלבשה - זקוק לעזרה, רחיצה - זקוק לעזרה, ללא שליטה על סוגרים, מדבר בקושי, לא מתמצא במקום ובזמן, לא שקט, ראיה לא תקינה, שמיעה לא תקינה, מטפלת 24 שעות".  

            בתסקיר פקידת הסעד מ - 7.1.04 מודגש: "מתגורר (המנוח - י.ג.) בדירת שני חדרים ... עם מטפלת צמודה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע ... החסוי נתון להשגחתה ולטיפולה של מטפלת צמודה בביתו מזה כ-6 שנים... מדובר בקשיש אלמן ללא ילדים. סיעודי לחלוטין בתפקודיו, הסובל מתהליך דמנטי בשלב מתקדם. זקוק להשגחה ולטיפול קבוע ולסיוע בכל תפקודיו. אינו מתמצא בזמן ובמקום. אינו מסוגל להביע את דעתו, ואינו מסוגל לטפל בענייניו בעצמו, ולכן זקוק לאפוטרופוס". 

            בגיליון הרפואי של שירותי בריאות כללית מ - 29.4.02  נאמר: "בן 92. גר ... עם מטפלת ... מרותק לבית. הולך מעט עם הליכון בקושי רב ... לא היה מעוניין לתרגל הליכה מחוץ לביתו". 

           העד נחום קיפין העיד בעמ' 28: "המנוח... בקושי יצא מביתו, וגם ליציאות סרק הוא לא נהג לצאת מביתו... בשנת 2002 הייתה לו מטפלת". 

6.         העדה רות אולייניק העידה בעמ' 19-16: "הייתי אחות מוסמכת 25 שנה, כשמתוכן 8 שנים במחלקה הגריאטרית... מינואר עד מרץ 2002 ראיתי את המנוח בלבד, בביתו, הוא כמעט ולא זיהה אותי. אני חושבת שמדובר בינואר 2002. חמתי נפטרה בדצמבר 2001... הוא לא ידע מי אני, תיקשרנו איתו דרך הפיליפינית. הוא נראה במצב מאוד רע, הוא היה ירוד, הוא היה בדמנציה, סנילי, הוא שאל מי זה פה, מה אתה עושה פה... היה טלפון בהול הביתה בשעה 2:30 בלילה בשנת 2000... בשנת 2001 אולי... הרמתי את השפופרת, המנוח קרא בואו קחו אותי אני בראש פינה. אנחנו גרנו במושב עין ורד והמנוח גר בתל אביב... לא היה עם מי לתקשר... אני מדברת על שלוש השנים האחרונות בחייו". 

           עוד העידה הגב' רות אולייניק בעמ' 16: "בדצמבר 2001 הוא (המנוח - י.ג.) בקושי ענה לנו, הוא מלמל ולא הבנו מה הוא אמר לנו בבית הקברות. ככה נגמרה הקבורה של האימא. בעלי ואני ליווינו אותו למונית... איש מהמשפחה לא יכול לתקשר איתו. ניסו אבל לא יכול היה לתקשר איתו. זה היה בדצמבר 2001 בהלוויה של חמותי". 

           עדותה של העדה רות אולייניק מהימנה על בית המשפט והיא תומכת בעדויות הנוספות שהובאו בפני בית המשפט לעניין אי כשירות של המנוח לערוך צוואה.  

7.         עדויות סיוע נוספות מצויות בעדויות העדים רבקה סורזון ויעקב קיפין. 

העדה רבקה סורזון, שהמנוח היה דודה, הצהירה בסעיפים 4 ו-5 לתצהירה: "מצבו הנפשי והבריאותי של המנוח החל להתדרדר עת סבל מהאירוע המוחי הראשון שתקף אותו בפתאומיות לפני מספר שנים. לאחר אירוע מוחי זה, חלה הרעה מוחשית במצבו, דודי המנוח סבל מדמנציות, החל לאבד קשר עם המציאות, ולסבול מבעיות זיכרון קשות עד כי לפעמים הוא גם לא היה מזהה אותי... דודי המנוח הגיע לעיתים תכופות לחדר מיון בעקבות נפילות ופציעות שהיו מנת חלקו כתוצאה ממצבו".  

            העדה רבקה סורזון העידה בחקירתה הנגדית: "ש. מתי חלה התדרדרות במצבו של המנוח... ת. בסביבות שנתיים לפני הפטירה... המנוח עבר אירוע מוחי בשנת 97 ומאז התחיל מצבו להתדרדר יותר ויותר. הוא לא דיבר לעניין... הוא היה אומר לי איפה אימא שלך, למה היא לא באה לבקר. אימא שלי נפטרה לפני 50 שנה. אמי הייתה אחותו. ש. מתי הוא אמר לך את זה? ת. משנת 97 ואילך... הוא היה מדבר פעם לעניין ורגע לא לעניין... אחרי 97 התחילה ירידה גם בתפקוד. גם לא היה קשר במילים שלו. לפעמים דיבר לעניין ולפעמים לא... בערך שנתיים שלוש לפני הפטירה הוא הפסיק לדבר איתי ממוקד בטלפון... ". 

            העד יעקב קיפין הצהיר בסעיף 6 לתצהירו: "החל משלהי שנת 2000 חלה הרעה מוחשית במצבו עד כי דודי סבל מהזיות, איבד לעיתים תכופות קשר עם המציאות, החל לדמיין כל יום כי הוא נמצא במקום אחר ובמיוחד היה משוכנע כי הוא נמצא בעיר הולדתו בפולניה וכל ערב הוא ביקש להתלבש כדי לחזור לביתו מתוך מחשבה כי הוא אינו בביתו... דודי המנוח גם לא זיהה אותי לעיתים תכופות והחל לסבול... מבלבול ומאיבוד תפיסה של המציאות. ראוי לציין כי לעיתים תוך כדי שיחה עימו היה נראה כי הוא מחובר למציאות ויוצר עימי קשר הגיוני כלשהו, אך לאחר מספר דקות התברר כי הוא לא זוכר את אשר אמר לי או שדבריו קיבלו לפתע תפנית לא הגיונית". 

           העד יעקב קיפין העיד בחקירתו הנגדית: "התחילו לקחת לו פיליפינית אחרי האירוע המוחי הראשון בשנת 97... הוא בערך בתקופה הזאת של ינואר עד מרץ 2002 הוא היה צריך חיתולים. הוא לא שלט בצרכיו. אפילו קצת לפני 2002... הוא כבר הלך אז עם ההליכון בשנת 2002".           

8.        מטעם התובע העידו התובע ואשתו. עדותם לענין כשירות המנוח לערוך צוואה אינה מהימנה על בית המשפט.  

            לא ניתן לייחס משקל רב לעדות האחות שושנה לוי, באשר האחות העידה לעניין ביקורה ב - 25.4.02 (נ/3) בעמ' 52-49: "ש. כשכתבת פה חולה צלול מה זה אומר? ת. בשבילי זה חולה שעונה לשאלות הכי פשוטות ששאלתי אותו. איך אתה מרגיש, איך אתה מגיע לשירותים. זה אומר שהוא ענה לי נכון לשאלה ששאלתי... ש. כמה שאלות שאלת אותו באותו ביקור? ת. לא זוכרת, אולי 6-5 או 8. ש. כמה זמן הביקור? ת. רבע שעה, 20 דקות". 

           לא ניתן לייחס משקל רב לעדות פרופ' דוידזון מיכאל שמונה מטעם ביהמ"ש, באשר הרופא העיד בעמ' 59-53: "אין ממצאים פוזיטיביים שהוא לא סובל משיטיון, אך אני מתאר לעצמי שכל הרופאים שבדקו אותו בבתי החולים והאחיות שביקרו אותו היו רושמים שהוא סובל משיטיון... מסקנתי כשכתבתי את חוות הדעת הייתה לא החלטית. אמרתי לפני כמה דקות שהיות ולא מדובר באותה אחות (שהייתה בבית המנוח לפני הצוואה ואחרי עריכת הצוואה - י.ג.) המסקנה שלי עוד פחות החלטית... המסקנה הסופית על סמך הנתונים שעמדו בפני היא שהוא היה צלול כי לא כתבו אחרת במסמכים האחרים".  

            בעניין המנוח ניתן לקבוע ממצא של העדר תיעוד רפואי לעניין שנת 2001 - 2002. הרופא שמונה מטעם ביהמ"ש לא קבע ממצא על סמך תיעוד רפואי שהיה בפניו, אלא על סמך העדר תיעוד רפואי, או העדר אינפורמציה רפואית במסמכים הרפואיים החלקיים שאותרו. בנסיבות אלה אין כל עדיפות למומחיותו. יתרה מכך, הראיות והעדויות שנשמעו תומכות בקביעה שהמנוח נעדר כשירות לערוך צוואה במועד עריכת הצוואה ב - 25.3.2002.

            מסקנת הרופא המומחה אינה בתחום מומחיותו באשר היא מתבססת על העדר תיעוד רפואי. גם המומחה מודה בחוות דעתו: "הנתונים ברשומה הרפואית אינם מאפשרים קביעה חד משמעית" (ראו: נ/1 עמ' 4) . המומחה הרפואי גם יוצא מנקודת הנחה מוטעית שאותה אחות ביקרה לפני ואחרי כתיבת הצוואה. הנחת יסוד זו הופרכה בעדות האחות שושנה לוי. 

            עוד נוסיף שגם המומחה הרפואי מודה שניתן לפרש את חוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר ראובן זיו מה - 24.3.03: "שכבר בעת כתיבת הצוואה לא היה במצב קוגניטיבי המאפשר לו לכתוב צוואה ולהבין את מהותה... אין כל דרך לקבוע בצורה חד משמעית איזו חלופה מבין השתיים היא הנכונה".

            יתכן כי לא ניתן לחתוך את הדין כנגד הצוואה המאוחרת על פי המסמכים הרפואיים בלבד, אולם הראיות והעדויות הנוספות שנשמעו תומכות בכך שהמנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה המאוחרת במועד עריכתה. 

9.         הוכחה קיומה של עילת פסלות בדבר העדר כשירות לערוך את הצוואה

מ - 25.3.02. גם אם עילת אי הכשירות לא היתה מוכחת, התקיימה עילת פסלות בדבר "תחבולה" מצד התובע כהגדרתה בסעיף 30 לחוק הירושה. 

            סעיף 30 לחוק הירושה מורה: "הוראת צוואה שנעשתה... בתחבולה - בטלה". 

           במדרג הפגיעה ברצונו של אדם, האונס והמרמה חומרתם רבה יותר מהתחבולה, אולם התחבולה רעה היא מעילת ההשפעה הבלתי הוגנת. הכרעה משפטית בדבר התחבולה עניינה בבחינת קיומו של מעשה או מחדל גלוי, בשונה מעילת ההשפעה הבלתי הוגנת שעניינה בבחינת נבכי נפשו של האדם.  

            בהצעת חוק הירושה מ - 1952 בעמ' 79 הודגש לעניין עילת הפסלות של תחבולה: "המגמה להבטיח במידה שלמה ביותר את חופש הפעולה של המצווה, הביאה לידי הוספת מושג זה. ייתכן שלא נשאר שטח רחב בין איום ואונס לפי סעיף זה (סעיף 30 לחוק הירושה - י.ג.) מצד אחד, ותרמית לפי סעיף 35 מצד שני; אך מוטב להבהיר שהצוואה תתבטל גם במקרים שהם ספק אונס ספק תרמית, כגון אם מישהו מנע מן המצווה לקבל מכתבים מקרוביו או שידע לעורר בו שנאת שווא נגד אחד מבני משפחתו, וכדומה". 

           פרופ' שמואל שילה בספרו "פירוש לחוק הירושה" חלק ראשון בעמ' 267, 275 מציין: "בחוק הירושה נמצא גם המונח "תחבולה" (בסעיף 30 לחוק הירושה - י.ג.) שאינו מופיע בחוק החוזים... המונח תחבולה הוכנס לסעיף כאמצעי מגן נוסף וכסייג נגד אפשרות של פירצה כלשהי בהגנה על העיקרון שהמצווה צריך לצוות בחופשיות גמורה - גם מנטלית וגם פיזית. התחבולה הוכנסה כדי ללכוד ברשתה מצבים שהם ספק אונס וספק תרמית. אין ביטוי זה שכיח בחקיקה הישראלית אולם הוא קיים". 

יורש הנוקט בתחבולה מפר את כללי התחרות בין מועמדים לקבלת ירושה, ודיני הירושה מביאים לשלילת זכותו כיורש. ההתערבות של היורש הנוקט בתחבולה היא התערבות בלתי לגיטימית ופסולה במהלך התחרות על רצונו הטוב של המוריש, ועל כן החוק שולל ממנו את טובת ההנאה בה זכה לפי הצוואה.  

10.       ומכאן נעבור ליסודות העובדתיים שהוכחו במשפט לענין עילת "התחבולה" בדיני ירושה. 

א)        פקידת הסעד בתסקיר שהגישה לתיק האפוטרופסות (התובענה

למינוי אפוטרופוס למנוח הוגשה במאי 2003) מדגישה: "מר אולייניק (המנוח - י.ג.) אלמן ללא ילדים. המטפלים העיקריים בו הם אחייניו: מר קיפין יעקב - בן אחותו של החסוי, והגב' סורזון רבקה - בת אחות נוספת של החסוי, והמטפלת הזרה המתגוררת עימו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע... אחייניו והמטפלת מעניקים את מירב הסיוע להיטיב עם הקשיש... דואגים לצרכיו הפיזיים והבריאותיים... מר קיפין (אביהם של הנתבעים - י.ג.) מנהל את חשבון הבנק של החסוי, דואג לתשלום הוצאותיו וחשבונותיו... הדרכת המטפלת. כמו כן מקפיד על דיווח וקשר עקבי עם צוות קופת חולים. למר אולייניק (המנוח - י.ג.) אחיינים נוספים אשר אינם עומדים בקשר והם לא אותרו... מר קיפין יעקב, אחיינו של הקשיש, מטפל בו ובענייניו במסירות ומעורבות רבה". 

                        על פי דיווח פקידת הסעד התובע לא עמד בקשר עם המנוח ולא אותר.  

                        התובע העיד על הקשר בינו ובין המנוח בעמ' 39-34: "היה בדרך כלל קשר רופף". התובע טען שהקשר עם המנוח התחזק לפני כ-5-4 שנים, אולם הודה בחקירתו הנגדית: "ש. אתה יודע מי היו הפיליפיניות שטיפלו בו? ת. אני הכרתי רק את דוגאי. ש. כמה זמן היא הייתה עם המנוח? ת. אין לי מושג. ש. אתה יודע כמה היו לפניה פיליפיניות? ת. ... אין לי מושג... לא ביקרתי אותו בפעמים שהוא התאשפז. אני לא זוכר שהוא התאשפז... ש. באותם פעמים של בית החולים האם ביקרת אותו? ת. לא... ש. 10 ימים לפני הפטירה שלו המנוח שכב על ערש דווי וביקרת אותו פעם אחת? ת. כן... לא ביקרתי אותו במוסד, לא יצא לי. ש. האם זה מעיד על הקשר החזק ביניכם? ת. זה לא צריך להעיד על שום דבר, זה לא שייך לעניין". 

אשת התובע, אורה אולייניק, העידה בעמ' 40 שורות 22-21: "לא ביקרנו את המנוח בבית חולים מהמועד שקיבלנו את המתנה ב- 2001 ועד האישפוז האחרון". 

העדה רבקה סורזון העידה בעמ' 9 שורות 5-3: "אני ביקרתי אצל המנוח בין 3 ל- 4 פעמים בשבוע... הוא גם דיווח לי מי היה. הוא היה אומר לי מי בא. הוא לא הזכיר אף פעם את אורה ואלישע (התובע ואשתו - י.ג.)". 

ב)        התובע ואשתו, שלא היו בקשר עם המנוח, הודו שנטלו מהמנוח ב- 2001, לפני עריכת הצוואה 90,000 ₪, ובנוסף 30,000 $, וגם את תכשיטי אשת המנוח ואלבומי הבולים של המנוח. כל רכושו של המנוח שנצבר בימי חייו, למעט הדירה, ניטל ממנו ע"י התובע ואשתו. התובע הודה בעמ' 35 שורות 22-21: "קיבלתי מעטפה עם כסף. 90,000 ₪ ו - 30,000 $. הוא (המנוח - י.ג.) אמר לי שזו מתנה עבור בנותי שלומדות". אשת התובע הודתה בעמ' 42 שורה 4: "המנוח כשהוא נתן לנו את המתנה, וחלק מהמתנה היו שני תכשיטים של אשתו המנוחה". התובע הודה בעמ' 37 שורה 10 שחלק מתחביבי המנוח היה לאסוף בולים. התובע הודה בעמ' 39 שורות 4-3: "ש. התחביב של הבולים, למי הוא נתן את הבולים? ת. המנוח נתן את הבולים לבת שלי ב - 2001". 

            ג)         התובע ואשתו הודו בתצהירים שהגישו בבש"א 8734/05 שקיבלו את הכספים לפני עריכת הצוואה. התובע הודה בעמ' 35 שורות 23-22 שהכספים ניתנו בשנת 2001. התובע הודה בעמ' 36 שורה 3: "הוא מסר לי את המעטפה עם הכסף בשנת 2001". הצוואה המאוחרת נערכה במרץ 2002.  

            ד)        המנוח לא סמך על בנקים, הוציא את החסכונות מהבנק והחזיק אותם בביתו, וכספים אלו נטלו התובע ואשתו מהמנוח לפני עריכת הצוואה. בפועל המשיך המנוח לקבל רק את הפנסיה והקצבה החודשית בבנק לאומי, ואת החשבון הזה ניהל האחיין יעקב קיפין. כאמור, ההכנסה החודשית לא הספיקה לצרכיו הרפואיים המיוחדים של המנוח, ועם נטילת החסכונות על ידי התובע ואשתו נותר המנוח ללא מענה כספי לצרכיו הרפואיים ולצרכיו המיוחדים. על כך ניתן גם ללמוד ממכתבו של התובע שהוגש כנספח ה' בבש"א 8734/05, שבו מודה התובע: "באחד הימים פנה אלי הדוד נתן ז"ל וביקש שאתן לו סכום כסף (מהכספים שנטלו התובע ואשתו - י.ג.) לטיפול שיניים... נתתי לו את מלוא הכסף הדרוש כפי שביקש. בחודש מרץ 2003 הגיע אלי מר קיפין וביקש סכום כסף לצרכים של הדוד... נתתי לו את מלוא הכסף שביקש". 

יש גם לזכור שנטילת הכספים הנ"ל בוצעה בעת שלתובע ולאשתו היו רק קשרים רופפים עם המנוח (ראו: סעיף 10 א' לפסק). פקידת הסעד בתסקיר מדגישה את טיפולו המסור של האחיין קיפין יעקב (שילדיו הם היורשים על פי הצוואה הקודמת) במנוח, ואת העובדה שאחיינים נוספים (כדוגמת התובע - היורש על פי הצוואה המאוחרת) אינם עומדים בקשר עם המנוח ולא אותרו.  

            ה)      מר יעקב קיפין העיד בעמ' 13: "הייתי מיופה כוח בחשבון של המנוח. בבנק לאומי... הייתי מביא לו את הכסף. הוא פתח איתי חשבון לפני 8-7 שנים (לעניין החשבון בו שולמו הפנסיה והקצבה החודשית של המנוח - י.ג.) היו לו תוכניות חסכון במקום אחר. הוא הוציא אותם. מבנק הפועלים הוא הוציא הכל ומשך אליו. הוא משך את הכספים. הוא לא מאמין לבנק. זו הייתה טענה. הוא פחד שהם יפשטו את הרגל. זה מה שהוא כל הזמן טען". 

            ו)         נכון למועד הפטירה לא נמצאו כספים של המנוח, לאחר שהתובע ואשתו נטלו את כל כספי המנוח. ראו הצהרת ב"כ התובע בעמ' 36 שורה 21: "בעזבון יש רק דירה... לא איתרנו כספים". גם על פי פרטת העזבון שהוגשה, לא נותרו כספים של המנוח נכון למועד הפטירה.           

            ז)         עו"ד עופר שטריקר העיד בעמ' 21 שורה 23: "הוא התחיל לדבר על זה שגונבים לו כסף מהחשבון ומנשלים אותו". עוד העיד עו"ד שטריקר בעמ' 22 שורות 12-10: "הוא אמר לי גם בטלפון שלוקחים לו כסף מהחשבון. נדמה לי שהוא אמר שהוא דיבר עם פקיד הבנק והוא לא הבין איך קורה משהו בחשבון שהוא מתמעט. משהו הפריע לו במישור הזה. כעבור חמישה חודשים החתמתי אותו על הצוואה נשוא הדיון”. 

            ח)        המנוח לא זכר שהתובע ואשתו נטלו את כל הכספים שהיו לו: 90,000 ₪ ובנוסף 30,000 $ ולא הבין כיצד נותר ללא כספים. המנוח גלגל את האשם, שלא בצדק, לפתחו של מר יעקב קיפין, שטיפל בו במסירות, כפי שציינה פקידת הסעד בתסקיר שהוגש בתיק האפוטרופסות. כאן נדגיש שנית שיעקב קיפין טיפל עבור המנוח רק בחשבון בבנק לאומי בו שולמו הפנסיה והקצבה החודשית של המנוח, ובתשלום הוצאותיו, אולם לא הייתה לו כל מעורבות בעניין הכספים במזומן והדולרים (החסכונות) שהחזיק המנוח בביתו לאחר שהוציא את הכספים מהבנק.  

            ט)        וכאן אנו מגיעים לנדבך נוסף בעניין טענת הפסלות של "תחבולה" בדיני צוואות. התובע הודה בעמ' 36 בחקירתו הנגדית: "ש. האם ידוע לך פועלו של מר קיפין עם המנוח? ת. כן. אני יודע שהוא היה מיופה כח על הכספים שלו (לא כולל החסכונות שהוחזקו בבית המנוח במזומן - י.ג.) והוא טיפל בו. אני לא מכחיש את זה... ש. המנוח התלונן בפניך על קיפין? ת. כן. הוא חושב שהוא משחק לו בכספים ולא סומך עליו. הוא חושד בו... הוא כל פעם אמר לי שיעקב קיפין לא יקבל ממנו שום דבר".  התובע הודה בעמ' 39 שורה 6: "הוא (המנוח - י.ג.) חשד ביעקב קיפין, לא סמך עליו" . 

המנוח לא זכר שהתובע ואשתו נטלו את כל כספיו שהחזיק במזומן בביתו והוא נותר ללא חסכונות. המנוח התלונן בפני התובע על יעקב קיפין, שהוא חושד בו שנטל את כספיו, וזאת חרף העובדה שיעקב קיפין (אביהם של הנתבעים - היורשים על פי הצוואה הקודמת) טיפל בו במסירות רבה במשך שנים רבות ומעולם לא טיפל בחסכונות שהחזיק המנוח בביתו במזומן, אלא אך ורק בתשלום ההוצאות מהחשבון השוטף בבנק אליו הועברו הפנסיה והקצבה החודשית.  

            י)         התובע בתחבולה לא העמיד את המנוח על טעותו ולא ציין בפניו שהוא זה שנטל את כל הכספים של המנוח שהיו בביתו (90,000 ₪ ו - 30,000 $), וליעקב קיפין אין שום קשר לעניין זה. כתוצאה מכך ביקש המנוח לשנות את הצוואה הקודמת בה הועיד את רכושו לילדיו של יעקב קיפין שטיפל בו, ולהנחיל את רכושו לתובע ולאחר פטירתו לאשת התובע. 

           התובע ידע על כוונה זו של המנוח באשר התובע העיד בעמ' 38 שהעביר לו את מספר תעודת הזהות שלו לצורך כתיבת הצוואה. עוד הודה התובע בעמ' 38 שורות 13-12: "הוא (המנוח - י.ג.) טילפן אלי ואמר שהוא כותב צוואה על שמי ושיעקב קיפין לא יקבל שום דבר". עוד הודה התובע בעמ' 37 שורות 2-1: "המנוח קרא לי ומסר לי את הצוואה". כל זאת כאשר בפועל התובע לא שומר על קשר עם המנוח ולא מטפל בו, וכאשר עיקר העול של הטיפול במנוח ודאגה לסיפוק צרכיו מוטל על שכם יעקב קיפין - אביהם של הנתבעים.  

11.       עילת "התחבולה" אינה נבחנת בחלל ריק. עילת "התחבולה" יכול שתתהווה במעשה ויכול שתתהווה במחדל. במצב המנטלי בו היה נתון המנוח, מעשיו ומחדליו של התובע מקימים את עילת התחבולה, ויש בהם ניצול לרעה של מצבו המנטלי של המנוח.  

12.       מצינו, שעומדות לנתבעים עילת פסלות בדבר העדר כשירות של המנוח לערוך צוואה נכון למועד עריכת הצוואה, ולחלופין עילת פסלות של תחבולה מצד התובע.  

           המערכת העובדתית שהוכחה מאפשרת גם להחיל בנסיבות נשוא הדיון עילת פסלות חלופית של השפעה בלתי הוגנת, באשר השפעה בלתי הוגנת יכולה להיות גם ע"י מעשה חד פעמי או רצף פעולות כאלה, וגם כאשר לא היתה תלות קבועה של המנוח בתובע - השפעה בלתי הוגנת הצומחת מתוך נסיבות הענין.  

           ההשפעה הבלתי הוגנת החלה ב-2001 - בנטילת כל רכושו של המנוח, למעט הדירה (כספים במזומן, תכשיטי אשת המנוח ואלבומי בולים). ההשפעה הבלתי הוגנת המשיכה כעבור מספר חודשים בשינוי הצוואה הקודמת ועריכת צוואה חדשה לטובת התובע, שמעולם לא טיפל ולא סעד את המנוח בחייו. עוד נזכיר, שהתובע חידש את הקשר עם המנוח עובר לנטילת כל חסכונות המנוח בשנת 2001.  

           לא היתה כל סיבה נראית לעין, שהמנוח מרצונו החופשי יתן את כל חסכונותיו במתנה לתובע, וישאיר עצמו ללא אמצעים כלכליים כדי לספק את צרכיו הרפואיים המיוחדים לעת זקנתו. ההשפעה הבלתי הוגנת של התובע על המנוח - בגיל המנוח (91 שנים) ובמצבו הרפואי הפיזי - המנטלי (ראו סעיף 5 לפסק) - הביאו לשינוי הצוואה הקודמת, ופעולה זו לא ניתן לייחס לרצונו החופשי של המנוח.  

13.       סוף דבר 

ההתנגדות לקיום הצוואה מה - 25.3.02 מתקבלת. מוצהר בזה על בטלות הצוואה מ - 25.3.02. ניתן בזה צו קיום לצוואה הנוטריונית מיום 19.11.95. 

            התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ פלוס מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל. 

            על הפסק לא יחול צו איסור פרסום.

ניתן היום י"ט בכסלו, תשס"ז (10 בדצמבר 2006) בהעדר.